כשההתמכרות נכנסת הביתה

כשההתמכרות נכנסת הביתה – מה קורה למשפחה של בן מכור?

הוא לא ילד רע – הוא ילד שכואב לו.

זה אולי המשפט שהכי הרבה הורים אומרים לי כשהם מתקשרים בפעם הראשונה.

אבל מאחורי המשפט הזה – יש לילות ללא שינה, חובות שהצטברו, פחד מהטלפון הבא, ושבר עמוק בלב.

התמכרות – לא בעיה של אדם אחד.

אנחנו רגילים לחשוב על המכור כמרכז הסיפור.

אבל האמת? המשפחה כולה היא שדה הקרב.

וכל צעד קטן – כמו הלוואה, שתיקה, הסתרה או הבטחה שלא מתממשת – מזיז את הגבול עוד קצת.

משנה את החוקים.

ומשאיר את כולם בתחושת חוסר אונים.

מה עושים כשאי אפשר יותר – אבל גם אי אפשר לוותר?

איך מציבים גבול מבלי לנתק קשר?

איך מונעים מההתמכרות להשתלט על האהבה?

איך בונים אחדות הורית – גם כשחושבים שונה?

איך מדברים עם הבן/הבת מבלי לעורר עוד כעס או התפרצות?

התשובה, במקרים רבים, לא נמצאת במוסד גמילה – אלא בבית. עם הכוונה מדויקת. בקצב שמתאים.

יש דרך אחרת – רכה אך ברורה.

אני מלווה משפחות שמנסות לשקם את הקשר, להשיב גבולות, וליצור תהליך אמיתי של שינוי.

לא תמיד המכור מוכן מיד. לא תמיד זה קל.

אבל כשהמשפחה לומדת לפעול יחד – משהו זז.

הילד שחשבנו שאבוד – מגיב.

הפחד – מתחלף באחריות.

והתקווה – כבר לא תלויה רק בו.

מה כולל ליווי משפחתי אמיתי?

- שיחות עם ההורים – לחדד קו פעולה אחיד וברור

- בניית תסריטים לשיחות עם הבן/הבת

- תמיכה ברגעי שבר – שיחות, התייעצויות, עזרה בניסוח

- הכוונה למציאת מסגרת טיפולית כשמתאים

- ובעיקר – נוכחות. אכפתיות. אמונה מחודשת.

לסיום – מילה אישית.

גם אני הייתי שם. מכור, אבוד, דחוי.

והייתה לי משפחה שבחרה לא לוותר – גם כשהיה נדמה שכבר מאוחר מדי.

היום אני כאן – כדי לעזור למשפחות אחרות להאמין בזה מחדש.

זה לא קל. אבל זה אפשרי.

ואם אתם כאן – סימן שעשיתם כבר את הצעד הראשון.